רו"ח אפי סנדרוב כמנהל מורשה הוא לא אלוהים, והכסף לא שייך לבית המשפט אלא לנו. אני חושב שבראייה רטרוספקטיבית אחורנית בעוד כמה שנים, כולנו נבין שהמבחן האמיתי בסיפור הזה לא היו החישובים של רואה החשבון או שיפור התפקוד הקלוקל של החברה, אלא מידת הנכונות שלנו כחוסכים שידרכו עלינו אל מול מידת היכולת שלנו לעמוד על רגלינו האחוריות ופשוט לדרוש את מה *ששייך* לנו (שייך, לא "מגיע"), בכל אמצעי חוקי.
כבר מדמיין את כל החברים ובני המשפחה המתיפייפים משגרים אלי אמירות בנוסח "למה אתה תמיד הפראייר על השולחן? מי לעזאזל מעביר את הכסף שלו לחברות לא מוכרות רק בגלל דמי ניהול זולים?!" אבל בהמשך כשהם ישאלו אם יש לי קרן השתלמות ואומר להם שלא כי אף מעסיק לא מוכן להפריש לי, הם באותה נימה יגערו בי או יצחקו עלי שאני לא דואג לעתיד שלי. אין ספק שהמדינה עובדת בעיקר לטובת מי שמסוגל לייצר נוכלויות ומניפולציות, ולהתגונן מפניהן, על חשבון אנשים אורייניים וחכמים אבל שלא מסוגלים בכל שני וחמישי להפוך שולחן או לדבר עם מנהל. כמיטב המסורת, מדינת חלם
אני בספק רב מאוד אם מנהל כלשהו היה מעז להעלות פתרון תספורת בקרנות או במכשירים פיננסיים שמאופיינים בקהל לקוחות מהמעמד הסוציואקונומי הגבוה, כי קהל הלקוחות הזה לא היה פראייר וכנראה היה מאופיין באקטיביות וידיעה ברורה על זכות הקניין שלו.
מבואס מאוד שיש לי קשיים מספיק משמעותיים שלא מאפשרים לי להילחם ולדרוש את הרכוש שלי בחזרה, ושאני כעת תלוי בגחמותיהם של בית המשפט, של חוסכים אחרים ושל יד המקרה :/
(דיי הזוי ומצער שאזרח לא יכול לסמוך גם על בית המשפט, אבל זה לפוסט אחר)
תוהה באיזה שלב אנשי חינוך יפנו את צעירי ישראל לפוסט הזה בשביל לקרוא איך המערכת עשקה ודפקה את ההורים והסבים והסבתות שלהם, ועד כמה חשוב לא לאפשר לזה לקרות שוב כשהם יהיו מבוגרים, ולהילחם בבעיות ובתופעות כאלו *לפני* שהן מתחילות או מדרדרות.
ואחרי כל זה, אני עדיין שמח ששמתי שם כסף שלא הזדקקתי לו, כשיעור נוסף מיני רבים לכך שחשוב מאוד במדינת ישראל לא ליישם את מה שהסולידית מעודדת
ולא להפגין אחריות אישית. אין היגיון להיות תא בריא ומתפקד בגוף חולה ומתדרדר.